תושב מבשרת ציון החנה את רכבו בתל-אביב בשעות הערב, כששני גלגליו על שפת מדרכה הצבועה אדום-לבן. הרכב נגרר והנהג נדרש לשלם קנס וכן הוצאות גרירה. רכבו היה היחיד שנגרר מהמקום, בעוד שכלי רכב אחרים אשר חנו לפניו ואחריו באופן דומה – כולם של תושבי ת"א ונושאים תו חניה – נותרו במקומם.
בתשובה לפניות הנהג ענתה עיריית ת"א כי החניה על המדרכה מפריעה ומסכנת את המעבר החופשי של הולכי הרגל וכי לאור חומרת העבירה אין מקום לביטול הדו"ח.
הנהג עתר לבית המשפט לעניינים מקומיים בת"א, אשר הרשיע אותו (אם כי הפחית את גובה הקנס) וקבע כי אין זה בסמכותו להידרש לסוגיית הגרירה, אך ציין כי יתכן והמדרכה מיועדת לתושבי המקום, והנאשם שאינו תושב המקום, תפס את מקומו של תושב.
הנהג עירער לבית המשפט המחוזי בת"א, אשר דחה את הערעור תוך אישור מסקנותיה של הערכאה הראשונה, והעיר כי העדפת תושבי עיר מסוימת אינה פסולה והרשות רשאית לאבחן בין תושבי אזור בעיר מסוימת במתן עדיפות במקום חניה לעומת אחרים.
הנהג עירער שוב, הפעם לבית המשפט העליון, והעלה שוב את סוגיית האכיפה המפלה. עיריית ת"א, תוך שימוש בבג"ץ 441/97 צנוירט נ' ראש-עיריית ירושלים, טענה כי במקום שבו קיימת מצוקת חניה, העדפת תושבי העיר על פני מבקרים אינה עולה לכדי הפליה פסולה, אף במקום האסור לחניה. עוד הוסיפה, כי הרכב נגרר כדין בשל הפרעה לתנועה.
לעניין הגרירה, קבע בית המשפט העליון כי פעולת גרירה, אשר נעשית עוד בטרם הוכחה אשמתו של אדם, איננה סנקציה פלילית וכי תכליתה היחידה היא סילוק מפגע בטיחותי למשתמשים בדרך. לפיכך, השגה על חוקיות הגרירה אינה חלק מבירור שאלת האשמה ולכן הדיון בה אינו בסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים.
לעניין פעולת האכיפה, ציין בית המשפט כי ניתן להסתכל עליה בשתי דרכים: כעל נקיטת אכיפה סלקטיבית פסולה, או כעל אירוע אשר משנה מהותית את הנורמה הנאכפת: צביעת המדרכות בצבע אדום-לבן נעשית במקומות בהם נקבע כי החניה מסכנת את התושבים או מפריעה לתנועה, והאכיפה נועדה להגביר את הבטיחות בסביבה עירונית – ולפיכך תמוהה ההבחנה בין מכונית של תושב ת"א לבין זו של תושב חוץ.
בית המשפט קבע כי עמדתה של העירייה עצמה היא שעם גבור מצוקת החניה של תושבי העיר בשעות הערב, פוחת הסיכון הבטיחותי אשר נשקף מחניה במקומות מסוימים שבהם נרשמים דו"חות על העמדתו של כלי-רכב במקום אסור לחניה, ולכן ניתן לצמצם את האכיפה. בכך אין פסול, אך בגישה זו משנה העירייה את האיסור הפלילי אותו התכוונה לשרת: איסור החניה כבר אינו מתייחס לסיכון עוברי האורח, אלא להבטחת מקומות חניה לתושבים.
מכיוון שכל החונים בשורה לפני ואחרי הנהג גרמו הפרעה דומה, הרי שאין כל שחר לטענת העירייה כי הנהג אשם בגרימת הפרעה לתנועה ובסיכון בטיחותם של הנזקקים למדרכה. בית המשפט סבר כי הסיבה האמיתית לפעולת העירייה היא שהנהג חנה במקום השמור, הלכה למעשה, למתגוררים באותה סביבת מגורים.
לפיכך קבע בית המשפט העליון כי לא רק שלא היה מקום להרשיע את הנהג בעבירת החניה, אלא שלא נמצא כל יסוד לפעולת הגרירה. בית המשפט קיבל את הערעור וזיכה את הנהג.
רע"פ 4355/08 לסקוב נ' עיריית תל-אביב (ניתן ביום 15.1.2010)